בית הספר לנהיגה גלעד בעיתונות

בית הספר לנהיגה גלעד בעיתונות

מגזין "בלייזר", פברואר 2005 (נכתב ע"י ניר קיפניס):

יוסי ואלי הם מסוג הזוגות שצברו ביחד כל כך הרבה שעות מנוע עד שהפכו לישות אחת – כמו מיקי ומוטי, סטרסקי והאץ’, ביבי ושרה. כמו שאר המורים לנהיגה גם הם מעשנים, נועלים סניקרס או נעלי הליכה, לובשים מעיל כמו-צבאי או מעיל עור, מרכיבים משקפי שמש, מסופרים קצר ונראים תמיד כמו שני ימ"רניקים שאיבדו את הניידת, ואף פעם אין להם שתי ידיים פנויות: תמיד באחת יהיה יומן, או טלפון נייד, או סיגריה, או טורקי קטן. והכלל הכי חשוב – למורי נהיגה אין רגע אחד פנוי, למרות שאף פעם לא תוכל להגיד מה בדיוק מעסיק אותם כל כך. איכשהו, תמיד יש להם "סידורים".

ניגשתי לאלי ויוסי והצגתי את עצמי. לחצנו ידיים, ואחר כך החווה מי מהם על שורה של מתלים עם קסדות בצבע צהוב, ועל שורת טוסטוסים ואופנועים שעמדה בפתח המכולה שלהם במגרש החנייה של גני התערוכה. מישהו מהם הוסיף עוד תנועה שמשמעה "כיוון כללי שמה, תשתדל לחזור בחתיכה אחת". האמת? צודקים. אין שום דרך ללמד מישהו לרכב על אופנוע זולת לתת לו לבחון לבד את מגבלותיו שלו ואת אלה של הכלי. אחר כך אפשר לתת דגשים שיסייעו לך לעבור אח המבחן המעשי, אבל השורה התחתונה אינה שונה בהרבה: פשוט: צריך להשתדל לחזור בחתיכה אחת. נקודה.

בהדרכתם הצמודה של השניים למדתי לעשות שמיניות (ביוון לא הקפידו על הקטע הזה) או לזגזג במהירות שואפת לאפס בתוך נתיב צר מסומן בצהוב שאין לסטות ממנו במבחן הנהיגה. אחרי שהפגנתי רמה שהניחה את דעתם, נלקחתי גם לכמה סיבובים ברחבי השכונות הסמוכות. אני מוכן להישבע שראיתי אימהות חרדות חוטפות את עולליהן, חומקות אל הבתים, נועלות את הדלת ומגיפות את התריסים (אבל יכול להיות שהיה זה פרי דמיוני, או אולי משהו בתת ההכרה שגרם לי לא לתת עוד סיבה לכל בוחן נהיגה שהוא להכשיל אותי על עודף ביטחון עצמי).

בין לבין למדתי גם לאותת – כלומר צפרתי כמו משוגע, עד שהתברר לי שמדובר בכפתור שונה – וגם להבחין מתי ניתן להסתפק במבט חטוף במראה ומתי יש להביט לנהג האויב ממש בלבן של העיניים עד שישפיל את מבטו. בכל מקרה, זה לא ממש העיקר. הרי המבחן האמיתי יתחיל רק ביום שאקבל את הרישיון. שום מורה לנהיגה לא יוכל להכין אותך לאידיוט שפותח לך דלת בפרצוף.

אחרי שבועיים של לימודים אינטנסיביים שבהם חגתי בשמיניות עד שסוחררתי ונסעתי עד שקראתי דרור לכל טחורי, החליטו האדונים יוסי את אלי להגיש אותי למבחן רשמי של משרד הרישוי. האמת היא שבדרך כלל לוקח לתותחים האלה פחות משבוע מרגע שאתה מתייצב בשערי המכולה שלהם ועד לרגע שאתה אוחז כשורה ברישיון, אלא שאני הרי מתעד את כל קורותיי בעיתון, מה שהופך אותי בעיניהם לח"ל, כלומר – חייב לעבור: היה לי ברור שלא יגישו אותי לטסט עד שלא ישתכנעו שאני צולח אותו.

וככה, בבוקר יום רביעי אחד, ניגשתי לטסט. "הכי חשוב זה בתוך המגרש", הרגיע אותי יוסי. "רוב הכישלונות הם בפנים". מה אומר ומה אגיד – עשיתי שמיניות כמו גדול, נסעתי בקו ישר במהירות אפס כמו קטר של רכבת בניוטרל, עשיתי פניית פרסה בשלמות שמבטיחה לי הגנה נגד עין הרע עד סוף ימי (משהו כמו עוד שלוש שנים). ובסוף, כשכבר נשאר רק הקטע הפורמלי של לצאת לסיבוב דאווין ברחובות חולון ולחזור עם רישיון, אמר לי הטסטר משהו כמו "צא מכאן שמאלה, ברמזור השני קח ימינה, אחר כך תמשיך לכיוון אבו כביר. אתה מכיר את בית המעצר?". בשנייה הראשונה חיפשתי את המצלמה של יגאל שילון. אחר כך התברר לי שהוא היה רציני לגמרי.

יכולתי להגיד שבכל ימי חיי הייתי רק שלוש פעמים בחולון, ושלמרות מאמצי הכנים עוד לא יצא לי לבלות לילה באבו כביר. הייתי יכול להגיד גם שהטסטר היה מניאק, ושזה קצת קטנוני להכשיל מישהו רק כי הוא עבר את המהירות המותרת. טוב, ואולי גם לא אותת כשעבר בין מסלולים. אבל האמת היא שהייתי גרוע. אפילו הטסטר נראה לי בסך הכל בחור חביב; הוא לא באמת חיפש אותי. אבל אני נתתי לו סיבה למצוא.

לכאורה לא קרה שום דבר. רחובות תל אביב ימשיכו להיות מקום בטוח יחסית במשך שבועיים נוספים (פרק הזמן שהחוק מחייב בין טסט אחד למשנהו), שבסיומם אתייצב מעשי נוסף – הפעם מודע יותר לעובדה שיש חיים גם מחוץ למגרש השדים של משרד הרישוי. גם אלמנט הזמן הוא לא ממש בעייתי. התאפקתי יפה 35 שנים, מה כבר יעלו או יורידו שבועיים נוספים?

אלא שכל הנימוקים ההגיוניים והקרים האלה לא ממש מנחמים אותי. אם יש דבר שלא משתנה עם השנים, זה כנראה העלבון הצורב של הכישלון. אני יכול רק לסכם ולהגיד שאלמלא היה לי זין ענק, הייתי מרגיש עכשיו ממממש כמו לוזר.